אני הייתי ילד שובב,
כך אמרו עלי.
אבל חייבים לדעת שהשובבות שלי הגיעה ממשה,
משה או כמו שקראנו לו משה בן יצחק ( כי היו כמה משה במשפחה)
בן הדודה שלי, מבוגר ממני ב 13 שנים, בילדותי גרנו באותה השכונה בבית וגן.
הפער בינינו בשנים לא הפריע למשה
היינו לא מעט ביחד,
הוא היה לוקח אותי לקולנוע, היינו הולכים ברגל מבית וגן לקרית היובל, דרך השדות,
ובדרך הוא היה מרביץ בי תורה…
מלמד אותי לא להיות פראייר, לדעת לענות לגננת, לא לוותר לילדים הגדולים שמציקים, וכשביקשתי ממנו שיבוא לעזור לי בגן מול הגדולים המציקים הוא ממש כעס ואמר לי שאין מצב שאני לא יכול להסתדר לבד, הוא אמר לי כל דבר שתרצה לעשות תצליח, גם אם זה מול הילדים הגדולים.
ובאמת למדתי לרוץ מהר והצלחתי לברוח מהם…
המשפט הזה כל דבר שתרצה לעשות תצליח, הולך איתי כל החיים.
משה היה החוט לא החוט, החבל שמחבר את המשפחה המורחבת. היה לו מאוד מאוד חשוב לארגן אירועים של המשפחה,
והיה מאוד חשוב שהאירועים יהיו עם תוכן,
זה היה מתנהל כך, הוא היה מתקשר אלי ומתחיל לנזוף בקולו המיוחד:
“איך זה שלא עשינו משהו וכבר עבר הרבה זמן.”
אני אומר לו “צודק”
ואז היה מתחיל לחלק פקודות, תעשה כך ותעשו כך ותתקשר לזה, ואת זאת חייבים להזמין באופן אישי, ותארגנו ותקנו וכו…
לפעמים הייתי מתרגז ומתקשר אל מירי לבכות על הנחתת הפקודות,
ועוד שהוא נוזף ואומר שאם לא נעשה כמו שהוא אמר שום דבר לא יצא מוצלח…
אבל בסופו של דבר משה היה עושה יותר מכולנו,
היה מגיע מוכן עם החידונים השנונים, עם ספרי השורשים שהיה עובד עליהם ימים ולילות , עם תגיות השמות בשביל שכולם יכירו את כולם,
היה מגיע לפני כל האורחים ומתרוצץ לפני האירוע לראות שהכל יצא פיקס וכמו שצריך, או כמו שהוא אמר ” האירוע חייב להיות מכבד, ואם לא יוצא 100% לא עושים.”
היה לו מאוד חשוב שהמשפחה תזכור ותיזכר.
והיה לו חשוב החיבור, ושכל אחד יכיר מי זה מי, וההיסטוריה המשפחתית, והסיפורים וההווה והעתיד של השבט.
ובאירועים היה עובר בין כולם ושואל ומתעניין וצוחק את צחוקו המיוחד צחוק אמיתי .
ובסוף תמיד תמיד ידע לחלק מחמאות וציונים לשבח, ולומר שהיה ממש מוצלח. מה שלא הפריע לו להיות מודאג לקראת האירוע הבא…
במרץ 2018 אמא של אלה נפטרה, ישבנו שבעה בקיבוץ דפנה, דרום לבנון…
יום שישי בבוקר טלפון ממשה, אנחנו בקיבוץ , תסביר לנו איך להגיע, הסברתי ויצאתי לקבל את פניהם של עדנה ומשה,
אני רואה שמשה הולך קצת כפוף, שאלתי אותו מה קרה והוא אמר שקצת כואב לו הגב, אולי מהנסיעה הארוכה, אח”כ הסתבר שהם כבר ידעו שיכול להיות שזה ה als אבל לא רצו להדאיג,
בכל אופן, חשבתי לעצמי איזו השקעה, לצאת מבאר שבע ולנסוע 300 קילומטר לכל כיוון בשביל לנחם את אלה,.
וכשכתבתי לו אחר כך שאנחנו מאוד מעריכים את זה שהגיעו לניחום, אבל הוא קצת מדאיג אותי עם הבריאות הוא כתב לי נוזף: “צחי אני עדיין בבדיקות. לא לדאוג!!!
והמשיך מיד בכתיבה:
“בחתונה של מיכאל דברת על מפגש עם המשפחות שלנו
אפשר לתכנן בחופשת פסח”
כזה היה מעשי לגמרי,
ולאחר כחודש הוא שולח ברכת יום הולדת לאלה וכשאני שואל למצבו ואיך הבדיקות הוא כותב:
“צחי יקירי אני מזמן גמרתי עם הבדיקות
אני מחכה לבדיקה שלך למפגש של המשפחות:… ”
וזה ממש לא מפתיע, כזה היה משה, היו חשובים לו הדברים האלו ומה שהיה לו חשוב הוא עשה.
וכל מה שרצה לעשות הוא הצליח
אבא שלי חלה כשהייתי בן 15 וחצי בערך, ובמשך שנה וחצי הוא משך את המחלה,
כשנפטר אבא בא אלי משה חיבק אותי חזק וביקש ממני סליחה, שאלתי אותו על מה אתה מבקש סליחה והוא בדמעות אמר לי “על זה שלא באתי לבקר את אבא בבית החולים”, משה אמר שהוא לא יכול היה לראות את אבא במצבו, כחוש וחלש, והוא רוצה לזכור אותו כמו שהיה אבא חזק ועוצמתי.
ומה שהדהים אותי, אחר כך זה שכמשה חלה, הוא עשה הכל בכדי להמשיך את החיים, וגם כשהיה על כסא גלגלים, הגיע למפגשים המשפחתיים, ולא שינה לו איך הוא נראה ובאיזה מצב הוא – היה לו חשוב להיות עם המשפחה, ההגבלה הפיזית לא עצרה אותו, וגם כשלא יכול היה לדבר חילק לי פקודות….
הוא עשה הכל בכדי לתקשר, ולא ויתר .
ועדנה היקרה שנלחמת כמו לביאה,
וכמדענית חיפשת את כל הפתרונות להמשך
והאמנת שזה יצליח ולא ויתרת עד הרגע האחרון.
והזוגיות הראויה להערצה, העצמה והנחישות שלכם בלטה כל כך גם בתקופה הקשה.
לכן לא פלא שהקמתם שבט מדהים, ילדים מוכשרים אחד אחד שמההיכרות שלי אותם, אתכם ומהסיפורים של אבא עליכם אני רואה בכל אחת ואחד מכם את השילוב החזק והעוצמתי הזה של אמא ואבא.
נפרדנו פיזית מאדם יקר ואהוב אבל משה בן יצחק השאיר לנו אחריו מורשת ומשנה חשובה שלא תישכח.
צחי
