אבא. שנה עברה. טסה. וזה ממש לא נהיה פשוט יותר

שנה עברה. טסה. וזה ממש לא נהיה פשוט יותר.

אני מוצא את עצמי כמה פעמים ביום מחפש אותך. רוצה לדבר איתך, לחלוק איתך, לספר לך,

לשמוע עצה טובה, להתווכח איתך, ובעיקר לשמוע את הקול שלך.

אני כל כך מתגעגע לקול שלך. להימצאות שלך בחיים שלי. של כולנו.

זה כל כך קשה פשוט להמשיך בחיים היומיומיים. ואתה לא פה.

מתגעגע לשיחות היומיומיות שלנו, לחדות שלך, לפשטות הפתרונות, לאינטליגנציה הרגשית המפותחת שלך,  לחיבוק שלך, להימצאות התמידית שלך בחיים שלי.

כולם מאד מאד מתגעגעים אליך. הילדים כל הזמן מדברים עליך, תמר כותבת לך כל ערב, אתה עולה בשיחות שלנו באופן תדיר. אתה ממשיך להיות חלק בלתי נפרד מהיומיום שלנו.

אבא, לפעמים כשאני צריך אותך, אני מדבר אליך, ואתה עונה לי. אתה שם תמיד. ותמיד תהיה שם.

בכל צעד שאעשה, בכל החלטה, בכל מקום אתה שם. איתי. לתמיד.

למרות הכאב הגדול, אני מאד שלם עם הדרך שבה החלטת ללכת. ככל שהזמן עובר, אני מודה יותר על כך שזה הסתיים כמו שבחרת. בלי סבל מיותר, בלי שזה נמתח ונמתח, בלי שאתה מרגיש שאתה נטל על הכתפיים של אמא. אלא הלכת בלילה. בשקט. מתוך שינה. בלי לסבול. אני מודה על זה כל יום שעובר.

אבא. אני אוהב אותך עד אינסוף. ומתגעגע בלי הפסקה.

תודה על כל מה שנתת לנו.

יואשA8F7A83C-0F05-4BC9-92BD-E709E083A6B3.jpeg

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top